שאלת צידוק אשפוז ראשון בכפיה כדי להימנע מתיוג כחולה נפש ושאלת תקינות הבאת החולה לביה"ח באמצעות המשטרה

1.         ביום 13.4.13 אושפזה המערערת בכפיה בבית החולים מזרע, על פי הוראת הפסיכיאטר המחוזי בפועלו במסגרת סמכותו שבסעיף 9 של חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן - החוק). הוועדה הפסיכיאטרית דחתה ביום 14.4.13 את עררה של המערערת על הוצאת הוראת האשפוז נגדה. ביום 20.4.13 דחתה הוועדה ערר נוסף שהגישה המערערת, הפעם על הארכת ההוראה, וביום 24.4.3 החליטה הוועדה להאריך את האשפוז לתקופה נוספת של חודש ימים, עד ליום 24.5.13.

            המערערת מלינה על החלטות אלה של הוועדה. היא שוחררה, אומנם, מן האשפוז ביום 9.5.13, אך עדיין מבקשת כי אדון בהחלטות הוועדה שכן מדובר באשפוז ראשון בכפיה ובעיניה יש חשיבות לכך כי ייקבע שלא הייתה הצדקה לאשפוז על מנת להסיר ממנה את ה"תיוג" כחולת נפש הכרוך באשפוז ראשון. על כך ר' רע"א 10080/04 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 23.11.04; רע"א 1373/09 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 18.3.09, וכן רע"א 5301/11 פלונית נ' הוועדה הפסיכיאטרית מחוז מרכז, מיום 27.10.11.

2.         המערערת ילידת 1956, נ + 3. ביום 13.4.13 הוזעקו השוטרים אל ביתה של המערערת, לאחר פניה של בעלה שמסר כי המערערת משתוללת וגרמה נזק (שבירת דלת). בשיחה עמה סיפרה המערערת כי בעלה מנסה להרעיל אותה בעזרת חומרים שהוא מכניס למי השתייה, וכן עוקב אחריה דרך מערכת החשמל שבבית ובעזרת מצלמות זעירות. לשאלת השוטר, השיבה המערערת כי היא מסכימה לבירור מצבה בבית החולים, ומשכך, הסיעו השוטרים את המערערת, כשבתה מלווה אותה, לבית החולים מזרע שבעכו, לשם בדיקה.

3.         בבדיקה מצאה הרופאה כי המערערת "נמצאת במצב פסיכוטי חריף עם שיפוט פגום ומסרבת אשפוז, התנהגותה מושפעת מתוכן מחשבות השווא עם סיכון פיזי מיידי לעצמה ולזולתה. מתואר עיסוק מסוכן בחשמל, אי שקט פסיכומוטורי, השתוללות בביתה ואיום כלפי השכנים ברצח. לאור זאת", כתבה הרופאה בבקשתה אל הפסיכיאטר המחוזי להוצאת הוראת אשפוז כפוי דחוף עבור המערערת, "אנו פונות בבקשה להוציא עבורה הוראה לאשפוז דחוף."

4.         הפסיכיאטר המחוזי השתכנע כי מצבה של המערערת מצריך אשפוז, והוציא את ההוראה בה פורט כי המערערת "הגיעה בליווי שוטרים. מזה שנים חשדנות כלפי בעלה. בטוחה שמכניס חומרים למים. איימה שתפגע בשכנים היום תקפה את בעלה. נבדקה ע"י ד"ר רוחס מומחית בעלת מינוי. בבדיקה מחשבות שווא של רדיפה כלפי בעלה בעלות תוכן ביזרי. לאור מצב פסיכוטי מלווה סיכון אני מורה על אשפוז."

5.         הערר הראשון נדחה לאחר שהוועדה השתכנעה כי המערערת "שרויה במצב פסיכוטי פרנואידי חריף עם מרכיבים ביזאריים, מגלה מחשבות שווא של יחס ורדיפה, עם השפעה ישירה על התנהגותה. שיפוטה פגום. חסרת כל תובנה למצבה." הערר השני נדחה גם הוא משום שלהערכת הוועדה "מדובר במטופלת שהתקבלה לאשפוז עקב שינוי במצבה שחלה בשנים האחרונות המאופיין בהתנהגות פרנואידית. על אף המלצות לטיפול פסיכיאטרי, לא שיתפה פעולה. עדיין שרויה במצב פסיכוטי עם מחשבות של רדיפה עם השפעה על התנהגותה בלווה בסיכון לזולת". ההחלטה על הארכת האשפוז למשך חודש נוסף הוסברה גם היא, ביען היתר בכך שבבדיקה הוברר כי "התנהגות(ה) חסרת גבולות ולא מאורגנת. מדברת בשטף, בטון גבוה, לעתים בלחץ. סף גירוי נמוך. תכנים דלוזיונלים פעילים כלפי בעלה עם השפעה על התנהגותה ... ". 

6.         בכתב הערעור נטען כי "כמו בכל סוף שבוע" פורצות מריבות בין המערערת לבעלה, אותן מתארת המערערת כ"מריבות רגילות". הפעם, התפרצה המערערת בבית לאחר שבעלה יצא ממנו, זרקה חפצים וריהוט ושברה את דלת המקלחת. בעלה הזעיק את המשטרה, וזו "בדרך של רמיה", הביאה אותה אל בית החולים, בעוד שנאמר למערערת כי היא נלקחת לתחנת המשטרה. המערערת הגיעה אל בית החולים "ללא הסכמתה וללא שנבדקה על ידי פסיכיאטר בטרם הגעתה וזאת בניגוד להוראותיו הברורות של החוק" (סעיף 6 להודעת הערעור). משכך, טוענת המערערת, נשמט הבסיס והיסוד לכל הליך האשפוז, ופגם ראשוני זה מביא בהכרח לבטלות כל ההחלטות שניתנו בהמשך. עוד נטען כי לא ארעה כל פגיעה פיזית למאן דהוא בגין השתוללותה של המערערת בבית; לכל היותר נגרם נזק לרכוש; אין במערערת סכנה, ולפיכך יש לשחררה.

7.         מסקנתם של הרופאים, של הפסיכיאטר המחוזי ושל הוועדה, בכל הקשור למצבה הנפשי של המערערת, היינו - כי היא סובלת ממחלת נפש, סכיזופרניה פרנואידית, ושרויה במצב פסיכוטי, מקובלת עלי, סבירה, מבוססת על הבדיקה הרפואית, ולפיכך אין להתערב בה. כך גם לגבי רמת המסוכנות הנשקפת מן המערערת, בגלל התפרצות מחלתה. מתקיים אפוא במערערת התנאי ההכרחי הראשון שקיומו נדרש כדי להורות על אשפוזה בכפיה: היא באה בגדר חולה כהגדרת מונח זה בסעיף 1 של החוק וכתוצאה ממחלתה פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטה או כושרה לביקורת המציאות.

המערערת גרמה נזק לרכוש, בכך שטרקה את דלת המקלחת בעוצמה רבה ושברה אותה. נזק נגרם גם לרהיטים שבבית. אחד התנאים העשויים להצדיק אשפוז כפוי עניינו פגיעה חמורה ברכוש, הנגרמת על ידי החולה, כתוצאה מהתנהגותו המושפעת ומוכתבת על ידי מחלתו (סעיף 7(2)(ד) של החוק). להבדיל מהגדרת החוק באשר לסיכון הפיזי, שם מסתפק החוק בכך שהחולה " עלול" לסכן את עצמו או את זולתו, באשר לנזק רכוש, נדרש כי נזק כזה אכן ייגרם. לא נאמר בסעיף 7(2)(ד) הנ"ל: "הוא עלול לפגוע פגיעה חמורה ברכוש". נכתב: " פוגע פגיעה חמורה ברכוש". המערערת פגעה בפועל ברכוש, אך נראה כי פגיעה זו אינה כה קשה, עד כי נאמר שנגרמה כאן "פגיעה חמורה ברכוש". לא ניתן, אפוא, להתבסס על ההוראה האמורה שבחוק כבסיס לעילת אשפוז בכפיה. יחד עם זה, התנהגות זאת של המערערת הנעשית בהשפעת מחלתה נלקחת בחשבון בתמונה הכוללת המתגבשת לגבי החולה אותו מבוקש לאשפז, כאינדיקציה למסוכנות הפיזית שבו, לעצמו או לאחרים, להתנהגותו הבלתי צפויה, לסף הגירוי המביאו להתנהגות זאת, וכו'.

בהתנהגותה ובהשפעת מחלתה מפריעה המערערת לבני ביתה לנהל אורח חיים תקין. ניתן להניח כי לדבר יש גם השפעה על מצבם הנפשי. גם כאן, ככתוב בסעיף 7(2)(ג) של החוק, לא די בחשש שההפרעה והסבל ייגרמו. דרוש כי הם אכן נגרמים בפועל כתנאי להוצאת ההוראה. אולם, נדרש גם כי דרגת הפגיעה וההפרעה יהיו חמורים, וכי לא מדובר באירוע בודד, אלא במצב מתמשך או חוזר על עצמו המשפיע השפעה של ממש על "אורח החיים התקין" של הנפגע. אף אם בני הזוג רבים בסופי שבוע, ולמחלתה של המערערת חלק בכך, לא נראה כי המקרה מצדיק, לגבי עילת אשפוז זו, לנקוט בצעד הדרסטי של אשפוז בכפיה.

8.         ניתן לאשפז את החולה בכפיה כאשר "הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו, סיכון פיזי", בין מידי, לצורך הוראת אשפוז דחופה, ובין שאינו מידי, לצורך הוצאת הוראת אשפוז שאינה דחופה. בשני המקרים, נדרש כי הסיכון יהיה מוחשי וממשי. היינו, ה"עלול" אינו מרוחק ומסופק, כאפשרות סבירה או פחות מזה. הסיכון עצמו, שבאחד המקרים הוגדר כ"אסון", אין צורך שיהא כה קטסטרופלי, אך נדרש, שיהיה כאמור, ממשי. אם, למשל, אם החולה מצטנן ואינו נוטל תרופה להורדת חום, העשוי לחלוף בעצמו, כל זאת מחמת אובדן כושר שיפוטו בגלל התפרצות מחלת הנפש, לא נראה בכך סיכון פיזי ממשי המצדיק אשפוז. אולם, אם הוא סובל מיתר לחץ דם או מסכרת, ועקב הימנעות מחוסרת שיפוט הוא נמנע מנטילת התרופה המתאימה, והולך ומתעצם הסיכון הממשי לבריאותו, נגדיר זאת כסיכון ממשי. בכל מקרה, נדרש כי יעמוד בפנינו סיכון כזה אשר ייחשב בעינינו כבעל משקל מספיק אל מול הצעד הדרסטי הננקט כלפי החולה: שלילת חירות על ידי אשפוז כפוי.

9.         לא די בסיכון הממשי עצמו. נדרש "סיכון פיזי". פיזי, פירושו שהוא נסב על סכנה לביטחונו ולשלמות גופו של החולה עצמו, או של אדם אחר זולתו, בין כלפי פרט מסוים, ובין לגבי כלל הציבור או חלק ממנו. לא נדרש כי סיכון זה יתממש בפועל, כולו או בחלקו, קודם להוצאת ההוראה. די כי ניתן להסיק, בסבירות, על סמך תמונת נתונים כוללת ומעודכנת, כי התממשות הסיכון צפויה אפשרית וקרובה, כך שאל לנו ליטול את הסיכון, כי חס וחלילה יתרחש. עניין לנו, אפוא, בהערכה המיוסדת על נתוני המקרה ועל ניסיונם של הרופאים המכירים את טיבה של המחלה, את מאפייניה השונים, ואת מסלול התפתחותה הצפוי בלא טיפול ראוי, במסגרת מפוקחת ומוסדרת של אשפוז. אין לראות בהערכה זו "ספקולציה" גרידא. זו הערכה מקצועית של הוועדה המיוסדת על כל הנתונים הצריכים לעניין בכל הקשור לחולה, רקעו, עברו והצפוי לגביו, וכן על מצבו הרפואי העדכני של החולה. בהערכה זו בית המשפט אינו מתערב אלא במקרים חריגים (על כך ר' רע"א 9716/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 12.1.11, וכן רע"א 1704/12 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, מיום 18.3.12, בשני המקרים, מפי כב' השופט דנציגר).

            בענייננו, הערכת הרופאים והוועדה היא כי המסוכנות שבמערערת גבוהה. היינו, שהחשש לפגיעה בזולת עקב התפרצות המחלה הוא חשש ממשי. אכן, כאשר משתלטות על החולה מחשבות שווא של רדיפה, והן בעלות עוצמה עד כדי שליטה על כושר שיפוטו של החולה ושיבוש מהותי של בקרת המציאות שלו כך שהוא חש נרדף וכמי שמוצא עצמו בסכנה, ניתן להסיק כי הוא עלול לפגוע ברודפו פגיעה פיזית. זאת יש למנוע על ידי אשפוז כפוי וטיפול פסיכיאטרי מתאים.

            לא השתכנעתי כי מסקנת הוועדה באשר לסיכון ולחשש מפגיעה פיזית מצד המערערת, היא קביעה בלתי סבירה או כי עלי להתערב בה.

            יש להגיע, על כן, למסקנה, כי מצבה של המערערת הצדיק את החלטות הוועדה. כך גם באשר להחלטת הפסיכיאטר המחוזי בהוציאו את ההוראה, ובהאריכו אותה.

10.        מישור נוסף של בדיקת בית המשפט שלערעור בדונו בערעור מן הסוג דנן, נוגע לתהליך קבלת ההחלטות לגבי החולה. בדיקה זו כוללת לעיתים גם את הנעשה עם החולה, בתחילת שרשרת האירועים שהביאו לאשפוז בכפיה. אם נקטו בקשר לכך בעלי סמכות בדרך הפוגעת בכללי הצדק הטבעי, בהתעמרות או בחוסר הגינות, או לשם השגת מטרה הזרה לחוק, עשוי הדבר להביא, במקרה המתאים, לבטלות החלטותיהם ולפסילת החלטות נוספות בעניינו של החולה. במקרה דנן, מדובר על הבאת החולה לבית החולים באמצעות המשטרה, בלא שקדמה לכך הוצאת הוראת בדיקה על ידי הפסיכיאטר המחוזי (ר' ס' 6 של החוק), כשלטענת המערערת הדבר נעשב "בדרכי רמייה" ושלא כדין.

בנושא זה הובעו דעות שונות בפסיקה: ר' רע"א 5277/01 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 17.7.01, מפי כב' השופטת דורנר, ע"ו (מחוזי חיפה) 7657-12-10 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית טירת הכרמל, מיום 13.12.10 והאסמכתאות המאוזכרות שם, וכן ע"ו (מחוזי חיפה) 29240-12-09 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית שער מנשה, מיום 10.1.10, שם כתבתי כי "המשטרה איננה מוסמכת להביא אדם (יש להוסיף - בעל כורחו וללא הסכמתו או תוך שימוש בכוח - ש.ב) אל בית החולים כדי שייבדק בדיקה פסיכיאטרית ... אך מכך אין ללמוד שבכל מקרה הבאת חולה על ידי המשטרה לבית החולים היא פעולה בלתי חוקית ופסולה. כך, במקרה דנן כפי שרשום בדו"ח העיכוב ... הסכים המערער עצמו להתלוות אל השוטר על מנת להתאשפז בבית החולים שער מנשה. עולה כי לא היה כאן כל שימוש בכוח. הייתה הסכמה של החולה. המשטרה לא אילצה אותו להגיע אל בית החולים, ובדיקתו על ידי הפסיכיאטר בבית החולים הייתה בדיקה בהסכמה." שקלתי שם גם את מצב הדברים לגבי החולה אם נגיע למסקנה שהמשטרה חייבת ללכת בנתיב הפלילי וקבעתי כי עמדה כזאת "נראית לי כפועלת לרעת החולה כל עוד ניתן העניין לטיפול במסלול אזרחי שתוצאותיו מבחינתו מזיקות פחות".

כאשר המשטרה מוזעקת לטפל באירוע העשוי להצדיק עיכוב, מעצר או חקירה ושקילה אם נדרש להגיש כתב אישום, והיא נתקלת במצב בו נראה כי מדובר באדם הנמצא במצב פסיכוטי, עליה להפעיל שיקול דעת ורגישות, בהחליטה כיצד לנהוג. שיקול דעת נבון, יביא את אנשי המשטרה למסקנה, כי כל עוד ניתן להכיל את האירוע, להימנע מנקיטת צעדי חקירה, מעצר ואישום, והכל בלא שימוש בכוח, תוך הסכמת החולה לשתף פעולה, עדיף כי הוא יגיע בהקדם לבית החולים, ייבדק, ויטופל. יש להעדיף פגיעה פחותה בחולה, על ידי אשפוז במסלול אזרחי, מאשר מעצר אישום והסתכלות, שיביאו בעקבותיהם צו אשפוז. על כן, אין לראות פגם בהבאת המערערת אל בית החולים באמצעות המשטרה במצב של "מעוכב", במיוחד שעה שבני המשפחה מצטרפים לקו פעולה זה, מתוך דאגה לשלומה ובריאותה של המערערת. לא השתכנעתי בטענת המערערת כי אנשי המשטרה נקטו כלפיה בדרכי עורמה ורמייה. משכך, אין לראות בדרך פעולה זו של המשטרה, כדבר המצדיק את פסילתו של האשפוז.

11.        לסיכום: מצבה של המערערת הצדיק את החלטות הוועדה. כמו כן, אין לראות פסול בהבאתה, בהסכמתה ובהסכמת בני משפחתה, לבית החולים על ידי המשטרה. מכך מתחייבת המסקנה כי יש לדחות את הערעור, ואני מורה בזה על דחייתו.